Uniball

Uniball | 2017 |  Digital composition 200  X 200

Text From the “Loaded Silence” group exhibition, Curator - Shir Meller Yamaguchi 

Vik JF work is occupied by wars on an ongoing basis, following the split reality she experienced in her childhood, during the first and second Intifada, in the passages between Jerusalem and summer vacations with her mother's family in Britain. 

The sharp contrast between the horror and the serenity is evident in a series of early drawings of stray prisoners, masked and gas masked, who roam or rest in European forests. The drawings were created during the Second Lebanon War after a long break with her partner. The pattern of blindness is exaggerated in the digital imagery it created for the present exhibition: a ball, made up of a IDF uniform, repetitive pattern of army uniforms / headless soldiers holding hands and joined in their legs, symbolizes the military brotherhood that is forming them all - All for one, and one for all "- and simultaneously becomes a snowball, causing the individual to lose the ability to decide independently or act according to his own conscience. 

Group Exhibition by: Ayelet Zohar, Asnat Austerlitz, Batia Shani, Dina Shenhav, Dalit Proter, Vik JF, Michal Shachnai Yacobi, Meshy Koplevitch, Ronit Agassi.

The exhibition “Loaded Silence”, which opens simultaneously with Vietnamese artist Khan Bui Cong’s exhibition, “Seam Line”, presents Israeli women artists who are dealing with the constant presence of tension in the shadow of an ongoing conflicted reality: the militaristic culture in which we live, the wars of the past that continue to hurt, and the threat of the wars still to come. The art works deal with the subtle nuances of preserving the social cover in the shadow of tension and conflict, as perceived in the feminine experience.

The presence of women’s organizations opposing the use of violence and military force in conflict resolution has been prominent for many years in the public sphere. It can be said that the female voice is constantly taking on the social role, defying and alerting the state of mind of society, a society so saturated with tension and violence that is repressed and yet it is bubbling from underneath the surface. Our “national resilience,” which we have learned to externally express as a society, has gradually become an extra thick skin that allows us survival in danger, but has also become the numbness, loss of sensitivity and roughness, that is so identified with Israeliness.
Israeli art has been dealing with the soldier’s image in recent decades, challenging issues such as male heroism, militaristic ethos and exposing troubling questions.

The exhibition is divided into two clusters – the first is characterized by meticulous aesthetics, which isolates the military images from events that are distinguished in time and place. The distant perspective creates a sense of simultaneity and enables us to detach ourselves from the complex emotional and mental baggage we are trapped in, regarding the political reality. The works are restrained, and yet a quiet cry emerges from them, about the violence that has become an existential state of consciousness.

The second group of works penetrates a painful and ambivalent emotional space – the moment when our children become soldiers. At what point is that moment, when they shut down their feelings, and can aim the weapon at anyone who has been targeted as “The Enemy”? The works carry a taste of absurdity and move between the world of imagination and play and the sad reality, in which the draft infiltrates from early childhood into children’s games, causing an early maturation. These are autobiographical works that relate to childhood and youth from a personal point of view, in a country where the binding of Isaac is a founding myth.

עבודה מתוך התערוכה הקבוצתית "שקט טעון" אוצרת : שיר מלר-ימגוצ'י

מתוך הקטלוג:

ויק יעקובסון-פריד עוסקת במלחמות באופן מתמשך, בעקבות המציאות החצויה, שאותה חוותה בילדותה, בתקופת האינתיפאדה הראשונה והשנייה, במעברים בין ירושלים לבין חופשות קיץ אצל משפחת אמה בבריטניה. הניגוד החריף בין האֵימה לשלווה בולט בסדרת רישומים מוקדמת של שבויים תועים, חובשי שקים ועוטי מסכות אב"כ, המשוטטים או נחים ביערות אירופאיים. הרישומים נוצרו במהלך מלחמת לבנון השנייה לאחר נתק ממושך מבן זוגה, שהשתתף בלחימה. כבר אז עסקה יעקובסון בעיוורון כמאפיין עיקרי של סיטואציית המלחמה וכמייצג את מצבם של החיילים, המצייתים לפקודות. מוטיב העיוורון מוקצן בהדמיה הדיגיטלית שיצרה לתערוכה הנוכחית: כדור, המורכב מדגם אחיד, חוזר ונשנה, של מדי צבא/חיילים נטולי ראש האוחזים ידיים ומחוברים ברגליהם, מסמל את האחווה הצבאית המגבשת את כולם — "כולם למען אחד, ואחד למען כולם" — ובד בבד הופך לכדור שלג, הגורם ליחיד לאבד את יכולתו להחליט באופן עצמאי או לפעול על פי צו מצפונו. 

טקסט התערוכה:

התערוכה שקט טעון, הנפתחת במקביל לתערוכתו של האמן הויאטנמי Khan Bui Cong, מציגה אמניות ישראליות המתמודדות ביצירתן עם המתח המתמיד של הקיום בצל סכסוך מתמשך, עם התרבות המיליטריסטית בה אנו חיים, בין מלחמות העבר שמוסיפות לכאוב, לבין מלחמות העתיד המטילות את צילן המאיים. העבודות עוסקות בנימים העדינים של מלאכת שימור המעטפת החברתית בצל המתח והסכסוך, כפי שהיא נתפסת בחוויה הנשית.

נוכחותם של ארגוני נשים המתנגדים לשימוש באלימות ובכוח צבאי לפתרון סכסוכים בולטת מזה שנים במרחב הציבורי. ניתן לומר שהקול הנשי לוקח באופן קבוע את התפקיד החברתי, מתריס ומתריע על מצבה הנפשי של החברה, הנמצאת בכוננות מתמדת, כשהמתח והאלימות המודחקים מבעבעים כל הזמן מתחת לפני השטח. "החוסן הלאומי" שלנו, אשר התחנכנו כי יש להפגינו כלפי חוץ, הפך בהדרגה לעור עבה במיוחד המאפשר הישרדות בתנאי סכנה, אך גורם לקהות חושים, לאובדן רגישות ולאותו חספוס שמזוהה עם הישראליות.

האמנות הישראלית עסקה בעשורים האחרונים לא מעט בדימוי החייל, ערערה על האתוס הגברי ההרואי והמיליטריסטי והפנתה כלפיו שאלות טורדות.

התערוכה מחולקת לשני מקבצים – הראשון מאופיין באסתטיקה מוקפדת, המבודדת את הדימויים הצבאיים מאירועים מובחנים בזמן ומקום. הפרספקטיבה המרחיקה מייצרת תחושת על-זמניות ומאפשרת להתנתק מסבך הרגשות והמטענים הנפשיים בהם אנו לכודים ביחס למציאות הפוליטית. העבודות מאופקות, נוצרות את נשקן ומחשקות שפתיים. עולה מהן צעקה שקטה על האלימות אשר הפכה למצב תודעתי, קיומי ושגרתי.

מקבץ העבודות השני חודר למרחב רגשי כואב ואמביוולנטי – הרגע בו הילדים שלנו הופכים לחיילים. מתי מתרחש הרגע בו הם אוטמים את רגשותיהם ויכולים לכוון את הנשק אל כל אדם שהוכרז כ"אויב"? העבודות מכילות בתוכן את האבסורד ונעות בין עולם הדמיון ומשחק, לבין המציאות העגומה בה צו הגיוס מחלחל כבר מגיל צעיר למשחקי הילדות, וגורם להתבגרות מהירה מדי. אלו עבודות אוטוביוגרפיות, המתייחסות מנקודת מבט אישית אל ילדות ונעורים במדינה שבה עקידת יצחק היא מיתוס מכונן.