Uniball

Uniball | 2017 | טכניקה מעורבת | 200x200

 עבודה מתוך התערוכה הקבוצתית "שקט טעון" אוצרת : שיר מלר-ימגוצ'י

מתוך הקטלוג:

ויק יעקובסוןפריד עוסקת במלחמות באופן מתמשך, בעקבות המציאות החצויה, שאותה חוותה בילדותה, בתקופת האינתיפאדה הראשונה והשנייה, במעברים בין ירושלים לבין חופשות קיץ אצל משפחת אמה בבריטניה. הניגוד החריף בין האֵימה לשלווה בולט בסדרת רישומים מוקדמת של שבויים תועים, חובשי שקים ועוטי מסכות אב"כ, המשוטטים או נחים ביערות אירופאיים. הרישומים נוצרו במהלך מלחמת לבנון השנייה לאחר נתק ממושך מבן זוגה, שהשתתף בלחימה. כבר אז עסקה יעקובסון בעיוורון כמאפיין עיקרי של סיטואציית המלחמה וכמייצג את מצבם של החיילים, המצייתים לפקודות. מוטיב העיוורון מוקצן בהדמיה הדיגיטלית שיצרה לתערוכה הנוכחית: כדור, המורכב מדגם אחיד, חוזר ונשנה, של מדי צבא/חיילים נטולי ראש האוחזים ידיים ומחוברים ברגליהם, מסמל את האחווה הצבאית המגבשת את כולם — "כולם למען אחד, ואחד למען כולם" — ובד בבד הופך לכדור שלג, הגורם ליחיד לאבד את יכולתו להחליט באופן עצמאי או לפעול על פי צו מצפונו. 

טקסט התערוכה:

התערוכה שקט טעון, הנפתחת במקביל לתערוכתו של האמן הויאטנמי Khan Bui Cong, מציגה אמניות ישראליות המתמודדות ביצירתן עם המתח המתמיד של הקיום בצל סכסוך מתמשך, עם התרבות המיליטריסטית בה אנו חיים, בין מלחמות העבר שמוסיפות לכאוב, לבין מלחמות העתיד המטילות את צילן המאיים. העבודות עוסקות בנימים העדינים של מלאכת שימור המעטפת החברתית בצל המתח והסכסוך, כפי שהיא נתפסת בחוויה הנשית.

נוכחותם של ארגוני נשים המתנגדים לשימוש באלימות ובכוח צבאי לפתרון סכסוכים בולטת מזה שנים במרחב הציבורי. ניתן לומר שהקול הנשי לוקח באופן קבוע את התפקיד החברתי, מתריס ומתריע על מצבה הנפשי של החברה, הנמצאת בכוננות מתמדת, כשהמתח והאלימות המודחקים מבעבעים כל הזמן מתחת לפני השטח. "החוסן הלאומי" שלנו, אשר התחנכנו כי יש להפגינו כלפי חוץ, הפך בהדרגה לעור עבה במיוחד המאפשר הישרדות בתנאי סכנה, אך גורם לקהות חושים, לאובדן רגישות ולאותו חספוס שמזוהה עם הישראליות.

האמנות הישראלית עסקה בעשורים האחרונים לא מעט בדימוי החייל, ערערה על האתוס הגברי ההרואי והמיליטריסטי והפנתה כלפיו שאלות טורדות.

התערוכה מחולקת לשני מקבצים – הראשון מאופיין באסתטיקה מוקפדת, המבודדת את הדימויים הצבאיים מאירועים מובחנים בזמן ומקום. הפרספקטיבה המרחיקה מייצרת תחושת על-זמניות ומאפשרת להתנתק מסבך הרגשות והמטענים הנפשיים בהם אנו לכודים ביחס למציאות הפוליטית. העבודות מאופקות, נוצרות את נשקן ומחשקות שפתיים. עולה מהן צעקה שקטה על האלימות אשר הפכה למצב תודעתי, קיומי ושגרתי.

מקבץ העבודות השני חודר למרחב רגשי כואב ואמביוולנטי – הרגע בו הילדים שלנו הופכים לחיילים. מתי מתרחש הרגע בו הם אוטמים את רגשותיהם ויכולים לכוון את הנשק אל כל אדם שהוכרז כ"אויב"? העבודות מכילות בתוכן את האבסורד ונעות בין עולם הדמיון ומשחק, לבין המציאות העגומה בה צו הגיוס מחלחל כבר מגיל צעיר למשחקי הילדות, וגורם להתבגרות מהירה מדי. אלו עבודות אוטוביוגרפיות, המתייחסות מנקודת מבט אישית אל ילדות ונעורים במדינה שבה עקידת יצחק היא מיתוס מכונן.